מי אני?
האם אני חכם או טיפש ?

קבלתי במתנה מכלתי (הנפלאה) את הספר החדש (היא ידעה שזה ספר בשבילי) של חנוך דאום החיים הם תקופה קשה. לאורך הקריאה שלו אני נעה בין כאב, עצב , צחוק והומור שמהול איך לא, בהרבה ציניות. חוש ההומור המחונן של חנוך (שימו לב לחלופת האותיות) מאפשר לי לעבור בשלום את הקריאה שמתארת את חייו של ילד ועד מבוגר, עם הפרעת קשב המשולבת בקשיי למידה – בעוצמות גבוהות ביותר. כך הוא מתאר זאת:

"אם אקח אתכם למסע במאגרי המוח שלי תרגישו שאתם קופצים בין פסגות, כאשר מתחת-תהום פעורה. דקה גאונית וארחיה חלל ריק, דקה שאני ברמה של סטיבן הוקינג והופ, הנה הפכתי לילדה ג'ינג'ית בסחנה שמחפשת את הוריה, הטילון מטפטף עליה והיא אבודה…".  

הקריאה של הספר עוררה בי את הכאב שמתעורר אצלי בכל פעם כשאני פוגשת, במהלך השנים,  באותם ילדים מחוננים או רק "סתם" מוכשרים וחכמים שמבחן התוצאה ביום יום לא נותן להם את הגושפנקא לחוכמתם, אלא ההיפך.

עקרון הפער

זה התחיל עוד בהיותי מורה לחינוך מיוחד בכיתה "קטנה"  שם הבנתי שלומדים אצלי ילדים אינטליגנטיים כל כך. אולם כשהמאבחנת הגיעה ולקחה אותם לאבחון-הייתי קוראת את האבחון מספר פעמים כדי להבין האם מדובר באותו ילד/ה חכם מכיתתי -שאני מכירה כל כך טוב. האבחון כנראה "דבר" אמת אבל האובייקטיביות שלו כביכול, לא רואה את התמונה כולה מתוך כך שהוא מתמקד בדרך כלל במיומנויות הקשות לאותו ילד/ה (בעיקר כשמדובר בילדים שלומדים במסגרת חינוך מיוחד).

דוגמאות מהשבועות האחרונים: השבוע פגשתי ילד בן 11 המאובחן עם ASD עם מנת משכל גבוהה ביותר (לומד במסגרת של מחוננים). הוא קורא ספרים רבים ומיומנויות המתמטיות שלו גבוהות אולם… מתקשה מאוד בכתיבה. מתעייף מהר, מתאמץ מאוד ולכן מנסה להימנע מהכתיבה. "המערכת" (כך אני קוראת למקום בו ילדים מגיעים ללמוד באופן פורמלי) מסרבת להכיר בכך שהילד כנראה לא ישתמש בכתיבה ככלי מרכזי בחייו לצורך הבעת הידע שלו. היכולות הקיימות היום של טכנולוגיות סיוע כל כך מגוונות, אולם עדין, רב המעורבים בחינוך אינם מכירים או מסכימים עם כך שילד, בעיקר ילד שכבר ניסו אתו הכל, צריך להביע את הידע הרב השלו בדרכים חלופיות. לדוגמה: הקלטה, הקלדה קולית, ספר דיגיטלי ועוד ועוד.

לפני כשבועיים קבלתי אבחון "פסיכודידקטי" נוסף[1] שמראה את הפערים שיש אצל הילד בינו לבינו. איך זה בא לידי ביטוי באבחון?  תוצאות מבחן האינטליגנציה מראות בעמודה אחת -בעמודה המילולית ציון גבוה מעל הממוצע בהבנת שפתית, וציונים נמוכים באופן משמעותי מתחת לממוצע בכל מה שקשור לביצועיים שפתיים (ילד עם דיסלקציה). לעומת זאת העמודה שמתארת את היכולות החזותיות מראה סדרה של ציונים מעל הממוצע (באופן משמעותי) מלבד ציון אחד שמעיד בד"כ על חשד לקיומה של הפרעת קשב.

איך ילד/ה כזה עם פערים כל כך רבים יכול להתמודד עם עצמו? ויותר מכך, גם הסביבה אינה מבינה אותו ואת הפערים אשר באים לידי ביטוי בהתנהלות מולו. ההורים והמורים דורשים מילד/ה כזה "להתאמץ "לכתוב ;"להתאמץ" לקרא ;"להתאמץ" להתרכז ועוד. אז זהו… שדרישות אלו לא יביאו אותו/אותה "להתאמץ" אלא יובילו בדרך כלל, להימנעות.

אז מה? לוותר? כמובן שלא!

לא לוותר לו, לא לוותר עליו לוותר על הדיעה הלא עדכנית (מנסה להיות עדינה במונחים ) של הסביבה ואנשי המקצוע. דעות ואמונות לפיהם רק באמצעות קריאה "רגילה" , או רק באמצעות כתיבה "רגילה" ניתן לאפשר לו/לה להביע את הכישורים והידע.

הבשורה היא שאפשר בימינו עתירי הטכנולוגיה לקרא עם תוכנות הקראה, אפשר לכתוב היום בדרכים חלופיות רבות. וכן, ניתן להמשיך להתאמן על קריאה או על כתיבה אבל ללא קשר לתפקוד היומיומי בו הילד זקוק לכלים עוקפי קושי-בדיוק כמו שרבים מאתנו מרכיבים משקפי ראיה. האם דרשו מאתנו להסיר אותנו ו"להתאמץ" לראות?

לבסוף

זכרו שקריאה, כתיבה או יכולת לשבת שעות ללא תזוזה -לא מגדירים יותר הצלחה בתקופתנו. אנו זקוקים יותר מכל בתקופה זו לאנשים עם ראיה אחרת וייחודית: ראיה בצבעים, ראיה בתמונות, ראיה בתנועה, במוסיקה, ראיה של ניואנסים, ראיה תזזיתית, את זה צריך לפתח אצל כל הילדים.

אז בבקשה, אל תכניסו אותם לשורות -תרווחו אותם ותאפשרו לכל אחד להביע את היכולות והכישורים שלו במגוון דרכים ואפשרויות.

[1]  קראתי מאות אבחונים כאלו במהלך חיי המקצועיים: של ילדים ומבוגרים