למה אני תמיד מחכה לרגע האחרון?

בראיונות שאני מקיימת עם סטודנטים  עם הפרעות בקשב ובלמידה, תמיד עולה תמונת ה"דחיינות", כשאני שואלת מדוע הם לא עורכים משימות בזמן התשובה הנפוצה שעולה היא "כי אני עצלנ/ית".

המילה דחיינות היא מילה שיפוטית-אכן מתארת מצב, אך בדומה למשפט "יש לך פוטנציאל אבללל…" הם אינם מאפשרים למתמודדים עם הקושי להבין מה מעבר להאשמה, עליהם לעשות. מדוע הם אינם יכולים (למרות הרצון) להתחיל משימות בזמן ומדוע באופן כמעט ודאי, ברגע האחרון המשימה תתבצע ולעיתים אף על הצד הטוב ביותר.

מצורפים כאן שני קישורים שקשורים לנושא:

א. סרטון הטד של טים אורבן המצורף מאוד משעשע וגם מתאר מעולה את המצב.

ב. מאמר שכתבתי ב 2016 (ועודכן היום ) "הרגע האחרון הוא השם השני שלי" המאפשר להבין מהו הגורם הנוירולוגי שאחראי על דחיית המשימות? במאמר מצורפות המלצות לאפליקציות שייסיעו לכם לאתחל את המשימות טוב יותר.

העלתי את הפוסט בעקבות שיחה מרתקת שקיימתי עם הסטודנטים בקורס "לקויות למידה בראי האומנות". בקורס משתתפים אך ורק סטודנטים עם לקויות למידה והפרעת קשב והוא מחולק לחלק אקדמי (אותו אני נותנת) ולחלק אמנותי בו הם יוצרים עם התובנות שלהם באמצעים חזותיים (עם מרצה מוביל בתחום האמנות). למעשה הם משתמשים בקורס זה במגוון דרכים של הבעה-בדומה לגישת UDL.

ספרו לי אם החמרים סייעו לכם כאן או שלחו לי הודעה לדף הפייסבוק שלי "יש לך פוטנציאל אבללל…"