הפרעת קשב: "אם היית רוצה- היית יכול"
"אם היית רוצה היית יכול"
המשפט שילדים עם הפרעת קשב שומעים כמעט כל יום
(אל תפספסו את השיר בסופו של המאמר שממחיש הכל)
אם היית מתאמן על לוח הכפל כמו שאתה מתאמן בכדורגל אז…
אם היית מקדישה זמן לשיעורי בית כמו שאת מקדישה להדרכה בצופים אז…
אז… החיים שלך היו דבש
אז… היה יוצא ממך משהו
מדוע המשפטים האלו כל כך צרובים בתודעתם של ילדים עם הפרעת קשב?
האם יש אמת במשפטים אלו? ואם כן, האם הם מועילים?
מאמר זה ידון מאפיין המרכזי של הפרעת קשב שאף אחד לא מדבר עליו:
ילדים עם הפרעת קשב לא יכולים להתגייס למשימות משעממות הם חייבים עניין כדי להצליח
ילדים עם הפרעת קשב מסתובבים עם מספר אמרות שהם שומעים רבות בימי חייהם, בימי הורים זה המשפט השגור ביותר שישמעו ממוריהם
"יש לך פוטנציאל אבללל…" ואלו מהוריהם מזכירים להם בשעות ההתמודדות המתסכלות ביותר או בשעות ההצלחה הנפלאות שלהם (כשהם מנגנים/רוקדים/מציירים/יוצרים "אם היית רוצה היית יכול".
חשוב לדעת שאחד המאפיינים של הפרעת קשב הוא שילדים עם הפרעת קשב אינם יכולים להתגייס למטלות משעממות.
כשאני מסבירה את המאפיין הזה בהרצאות שלי בפני הורים, מורים, סטודנטים אני מחכה למשפט שלא מתמהמה להגיע "אבל כולנו מתקשים להתגייס להרצאות/משימות משעממות". נכון…כולנו מתקשים לערוך משימות משעממות, אך ילדים עם הפרעת קשב אינם יכולים, גם כשהם רוצים מאוד, לערוך אותם- מה שהופך את הקושי הזה ל"הפרעה".
חצי הכוס המלאה: ילדים עם הפרעת קשב יכולים מאוד להתגייס למשימות שמעניינות אותם: משימות שהם בחרו כמאתגרות, מרתקות ושהם מונעים בהנעה פנימית לערוך אותם. הורים לילדים עם הפרעת קשב בדרך כלל מתוסכלים מהפערים שהם מגלים אצל ילדיהם: לא הצליח לפתור כמה תרגילים בחשבון בעת הכנת שיעורי הבית (לשיטתם תרגילים שהם יודעים שהוא יכול לעשות "אלו היה רוצה") ואלו כמה דקות אחרי כן, הילד ילך לנגן בתופים, או בגיטרה, או ליצור במחשב בתלת מימד, או ילך להדריך בצופים וכל זה בהנאה רבה, באיכות גבוהה, עם תשוקה ורצון ועם שיר בלב.
עוד דוגמה: הילד/ה לא יתקרב לספר קריאה אבל הוא יקרא בשקיקה כל פיסת מידע על מטוסים או חלליות או כל נושא שבחר לעצמו להתעניין בו -הוא יתחקר את סביבתו, יתשאל כל דוד או דודה, יקרא בספר השיאים של גינס וכמובן יתעמק במידע שיש לרשת האינטרנט להציע.
חצי הכוס הריקה: הם לא יעשו את מה שמתבקש מהם -כי הם לא יכולים, לא כי הם לא רוצים.
מדוע ילדים עם הפרעת קשב מתגייסים למשימות מעניינות ולא יכולים להתגייס למשימות משעממות?
קיימים הבדלים בפעילות של האונה הקדם -פרונטלית (המצחית -האזור הקשבי) בין אנשים עם הפרעת קשב לבין אלו ללא הפרעת קשב. אצל אנשים עם הפרעת קשב קיים שחרור איטי של המוליכים העצביים הדופמין והנוראדרנלין, בעת עריכת משימות הדורשות מיקוד בגירוי מרכזי והתמדה לאורך זמן. אצל אנשים ללא הפרעת קשב, ההולכה של המעבירים העצביים האלו תתעצם, בעת עריכת משימות "משעממות", כדי לאפשר להם להתגייס למשימה הנדרשת. אצל אנשים עם הפרעת קשב -זה לא מתאפשר, לכן הם יתקשו מאוד להתגייס למשימות אלו.
מה יאפשר לילדים עם הפרעת קשב להתגייס למשימה?
תת-פעילות של דופמין ונוראדרנלין קשורה גם לרמת אדרנלין נמוכה. לכן באופן טבעי הגוף שלנו ינסה להלחם בתופעה בה אנו מרגישים "רדומים" ו" משועממים" ואם המוליכים לא יכולים לעזור לנו נעשה באופן "ידני" כל דבר שניתן שיאפשר לנו "להתעורר". ילדים עם הפרעת קשב ינסו להפעיל ולעורר את האדרנדלין שלהם (באופן לא מודע כמובן) באמצעים שונים: משימות המעוררות אצלם הנעה, עניין, תנועה, תחרות ומתח-על אלו ישחררו אצלם את האדרנלין ויאפשרו להם הנאה והתגייסות למשימה-ואף בהצלחה יתרה.
זאת הסיבה שהם יצליחו מאוד במשימות המעוררות ואף יחפשו לערוך אותם בכל רגע שיתאפשר להם ולא יצליחו במשימות המשעממות אותם.
הורים: אל תאיימו על הילדים בקלף המנצח שלכם: "אם לא תכיני שיעורים לא תלכי לשיעור תופים" או "אם לא תכין שיעורים לא תלך לקפאורה" וכדומה. איומים אלו אומרים להם במילים אחרות (ברור שללא כוונה מראש לכך אך זה מה שיוצא) :
אם אתם לא יכולים לערוך את המשימה המשעממת-אז אל תתפקדו בכלל!
עודדו אותם למצוא תחומי עניין המעוררים אצלם את המוטיבציה, בהם הם יצטיינו גם אם הם לא קשורים ישירות לקריאה/כתיבה/חשבון.
זכרו ! המקצועות של העתיד הם מקצועות הדורשים אנשים יצירתיים, יוצרים, עם מח מגוון, צבעוני ויוצר פתרונות אחרים. הצלחה במקום אחד תאפשר להם כוחות להתמודד עם "ההפרעה", טוב יותר, במקום אחר.
מורים: עברו מהוראה פרונטלית להוראת חקר. פתחו עם הילדים אסטרטגיות לחקר, הציעו להם לראיין את קרוביהם בבית, אפשרו להם להכנס לאתרים חשובים ולהוציא מהם מידע, תמליצו להם לעבודה בשיתופיות (זוגות) ,תאפשרו להם לקרא את מה שבאמת יכול להועיל להם, עודדו אותם לחשב באופנים אחרים כמו לדוגמה פיתוח דגמי תלת מימד, תנו להם ליצור, לפתור חידות -לא תאמינו איזה אוצרות יעלו מתוך למידה כזו.
ואם צריך בכל זאת להתאמן על משימות שגרתיות: עבור ילדים עם הפרעת קשב- חלקו את המשימות הארוכות למשימות קצרצרות (כדי שיראה שיש סיכוי שיצלח אותן), חזקו אותם ותמשבו (מתן משוב) אותם כל הזמן על עבודה והתמדה (לעורר מוטיבציה חיצונית) וחשבו יחד האם יש אפשרות להפוך את המשימות הניתנות להם למעניינות ולמאתגרות עבורם.
אימון באמצעות אפליקציות. עבודה עם אפליקציות לצורך אימון בלמידה, מאפשרת לגייס את הילדים: האפליקציות הן צבעוניות, מלוות בחיזוקים ומשובים כל העת, מאופיינות במשימות קצרצרות שמתחלפות כל הזמן -בקיצור מעוררות הנאה והנעה.
קופסאות בריחה– יצירת קופסאות בריחה בכיתה היא אתגר למורה וגם לתלמיד-קופסת בריחה משלבת יצירת משימות מאתגרות המשלבות חידות ידע, חידות הגיון, גימטריה ושיתופיות.
לימודים גבוהים ותעסוקה. ילדים עם הפרעת קשב גדלים להיות אנשים בוגרים כאשר ההפרעת תמשיך ללוות אותם, אולם ניווט נכון בגיל הצעיר יאפשר להם לבחור בראש מורם, באפיקים התואמים לכישורים הייחודיים שהם פתחו במהלך השנים. לכן הם יבחרו תחום לימודים התואם ליכולות שלהם ולתשוקות שלהם ו/או בערוץ תעסוקתי התואם את הכשרונות שלהם-במקומות אלו ההפרעה תהפוך להשראה.
לסיום מצורף קטע מרגש יותר של אם, שראתה את מה שכתוב וזרמה עם הילדה שלה לשם
לגדל ילדה (מדהימה) עם הפרעת קשב, זה לא קל.
מסדרות את הילקוט, אני שולחת אותה להביא את הקלמר מהסלון ואחרי רבע שעה צריכה ללכת לחפש אותה..
מנסות לקרוא יחד את הקטע שנתנו בשיעור עברית, ואי אפשר,
כי מכונית עוברת למטה, כי הרעש של המזגן מפריע והנה, הרגע עבר…
גם החוגים לא מחזיקים מעמד, נמאס, נשבר, משעמם.
והאימפולסיביות, והתקפי הזעם- אוי, כמה שאני צריכה לנשום כל פעם מחדש…
ויש את הריטלין או לא ריטלין?
את הטיפול הרגשי,ההוראה המתקנת, הריפוי בעיסוק.
יש את מה שסבתא אומרת ומה שהיועצת אומרת והפגישות עם המורה.
והדיעה של השכנה ו"תקשיבי, הבת שלי היתה בדיוק ככה"!
===
אחרי התעודה האחרונה, היא נשברה. שבוע לא הלכה לבית הספר.
איך אפשר להסביר לילדה בת עשר שגם אם ממש רוצים וממש מתאמצים ועושים את המיטב, אפשר להיות 'שולטת בקושי'?
עיניים גדולות וחכמות, עיניי איילה שחורות, נתלות בי מלאות דמעות.
והלב הענקי הזה, היודע, הרגיש, היצירתי-
מתחבא עמוק עמוק מתחת לפוך ובקושי אפשר לגשת.
אני מסתובבת סביב הדלת כארי בסוגר, הלוואי והיתה יודעת מה היא בשבילי.
====
ובתוך כל הכאוס, אני שמה לב למשהו קטן:
לחוג תיאטרון של יום שני, היא קמה והולכת!
את הטקסט הקצר שקיבלה להגיד, היא משננת בהתמדה.
אנחנו יושבות על המיטה ולומדות דיאלוגים.
פתאום אני רואה כמה בטחון וכמה כח היא שואבת מזה.
הרמתי טלפון ל Yael Hemli Kogan, מנהלת תיאטרון 'הילת אור', שהבינה אותי תוך שניה.
היא הכניסה אותה להצגה נוספת, של ילדים יותר גדולים.
ופתאום הבת שלי, שלא הצליחה לקרוא רצוף חצי פיסקה, מתמודדת עם דפים של טקסטים.
הגוף שלה חזר להיות זקוף. הסקרנות, היופי, הניצוץ- נפתחו כמו פרח.
וזה לא קל- יש כמה חזרות בשבוע (היא לא מפספסת)
וגם צריך לשנן ולקבל ביקורת,
היא לוקחת את זה בשתי ידיים- ולא מרפה.
====
ופתאום הבנתי!
אני נאבקת כבר שנים להכניס את הבת שלי לריבוע.
משייפת, גוזרת, מנסה בכח להתאים
אבל הבת שלי היא עיגול
עיגול מלא ושלם,
מלא יצירתיות, חוכמה ואהבה.
ועיגול, לא תמיד אפשר להתאים לריבוע
אבל אפשר, אולי לרגע, למצוא איפה הוא יכול להיות הוא
עגול ומופלא. כמו שהוא נברא.